Reflecting On Shadows | Artist House, Tel Aviv, Israel, March - April 2015

CURATOR: Rivka Bakalash

המיצב של נעה יקותיאלי על שני חלקיו והתווך שביניהם, מהדהד בחזותו העוצמתית/השברירית, את המלחמה, המבצע, הזיכרון של הקיץ האחרון, קיץ 2014, את צל ה'צוק איתן'. הזיכרון, שהינו נושא מחקרה של האמנית בתערוכותיה הקודמות, הוא העומד גם במוקד תערוכה זו. הזיכרון, היום שלאחר המלחמה, שרשרת ארועי העבר, על פי וולטר בנימין, "עורמת בלי הרף גלי חורבות, אלו על אלו, ומטילה אותם לרגליו" של 'מלאך ההיסטוריה'. מה שנותר הלכה למעשה ובאופן מטאפורי בזיכרון, הם תלי החורבות הפיזיים והמטאפיזיים.

יקותיאלי עובדת בטכניקה של חיתוכי-נייר ידניים, נייר שחור על רקע לבן. היא יוצרת צללים וצלליות, צל המלחמה, צל ההרס, צל האיום, צל המוות. הטכניקה מעלה על הדעת את עבודותיו של דושאן, חיתוכי הנייר שגם בהן הטכניקה הינה מטאפורה להֵיות ה"אדם כצל חולף", צל המוות.

על פניו 'הטכניקה בתערוכה היא המסר'. טכניקת חיתוך הנייר שכל מהותה היא הגריעה, ההחסרה, ה'איון', עשויה לשמש מטאפורה למאורעות ולתוצאות המלחמה, להווצרות ה'חללים' תרתי משמע, למחיקת ערים רוחשות חיים ובמקומם היווצרות תלי-חורבות, ערים חלולות. הדקונסטרוקציה של מראות ההרס על הקיר האחד, משתברת פעם נוספת בקיר שממול, ב'גריד' של מסגרות ה'ריק', ה'מראות השחורות'.

בתערוכותה הקודמת, מבעד לערפל, המרחק, זכרון אסון הטבע, דמויות אדם רבות, האדם בחדלונו מול איתני הטבע. בתערוכה זו, שנקודת המוצא שלה הוא חוסר האונים מול מציאות המלחמות המתמשכות באזורנו, שברירי זיכרון מן האסונות המלחמתיים מעשי ידי האדם, נעלמו דמויות האדם. המלחמות המאופיינות ב'איון' איכות ה'אדם בצלם', העלימו את דמות האדם. כל שנותר זו צללית בודדה של האדם, האדם הבודד הניצב מול הזכרונות, מול "גלי החורבות" שהותירו סערות-המלחמה העזות.

הצופה, הנכנס אל תוך חלל התערוכה, מוצא עצמו בין שני קירות הסוגרים עליו מימין ומשמאל, כמעין קניון תלול קירות, ולפניו קיר אטום, 'Dead End', 'דרך ללא מוצא'. על הקיר האחד כדברי האמנית: "לכאורה המציאות והקיר של המסגרות הם הזיכרון שלנו, מאין 'קפסולת זמן' אשר מנסה לשמר את מה שממולה," אלא שהזכרון מתעתע והמקטעים משתנים, אין 'מציאות' וזיכרון' אוביקטיביים.

בתערוכה זו פיתחה יקותיאלי טכניקה מקורית של חיתוכי-נייר ידניים, מגזרות שאינן מוצמדות לרקע אלא מוגבהות ומוארות באופן המבליט את שבריריותם ופגיעותם, ובו זמנית גם את היותן 'קליפות', וכי מתחתן מסתתרים ה'מעמקים', של חיים שנהרסו, של תקוות שהתפוגגו, של 'Deep Structure' של משמעויות והשתמעויות.

במבט העומק מסתבר כי הצבעוניות והטכניקה הינם גם היפוך המסר, צבעוניות השחור-לבן והטכניקה, יוצרים דימויי פוזיטיב ונגטיב, אלא שהמציאות מורכבת ואינה מניחה לניתוח פשוט ופשטני. במציאות אין שחור ולבן, אין פוזיטיב ונגטיב, אין טובים ורעים, צודקים ואשמים. מראה הסבך המסובך והמורכב המחייב Delay, 'התעכבות' (בלשונו של דושאן) ועיון מעמיק בפרטים, מחייב חשיבה רפלקטיבית, תוך התבוננות בקיר שרידי הארועים ובהשתקפותם בקיר ה'מראות השחורות' - הזכרונות, כשדמותו - זכרונותיו ומחשבותיו, משתקפים בהן. מתוך החשיבה הרפלקטיבית נסיון לאמפטיה עם הצדדים המעורבים במערבולת, או במילותיו הפואטיות של נתן זך: "ברעש הזה הכללי, אזכור עוד לקחת ללב שזכר, שזה עוד כואב".